תגידו מה שתגידו על הישראלים, טעם טוב בחופשות תמיד היה להם. ברצלונה, אמסטרדם, איסטנבול, פראג ולונדון הם רק חלק מהשמות שמככבים באופן קבוע על לוח החופשות שלנו (ומי שלא היה בלפחות באחת מהערים הללו – שיקום), ובכל שנה מחדש שבה ועולה ההתלבטות הנצחית בין משחק של ברצלונה ומסי בקמפ נואו לצ'יפס עם מיונז ברחוב Rokin באמסטרדם.
וסיני, כמובן. אירופה או לא, סיני תמיד היתה שם, לנו ובשבילנו. הישראלים וסיני זה סיפור אהבה ארוך שנים. לעתים אהבה נכזבת, לעתים רומן של ממש. פיסת גן עדן עלי אדמות שנמצאת ממש בחצר האחורית שלנו, שאליה תמיד ידענו לברוח כדי שתחבק אותנו בעת צרה, וגם כאשר סתם רצינו קצת שקט, שלווה, ים בצבע טורקיז וסחלב חם. במשך שש שנים אפילו היינו שם ממש – גרנו בימית, אופירה, עצמונה ודי זהב, יצאנו לחופש במלון אביה סונסטה ושברנו מוסכמות בפסטיבל נביעות.
גם לאחר פינוי סיני והשבתה לידיים מצריות סיפור האהבה שלה עם הישראלים רק הלך והתעצם. אוהבי סיני התקשו להתנתק מחצי האי הענק ושבו אליו בכל הזדמנות אפשרית, ולפעמים גם כשלא ממש היה אפשרי הצליחו למצוא פתרונות, כמו כניסה במעבורת דרך עקבה אם מישהו החליט לסגור להם את מעבר טאבה. ככה זה כשאוהבים.
מי שהיה בסיני בשלהי שנות ה-80 ולאורך שנות ה-90 ודאי זוכר נוף שונה לחלוטין – מעט קמפים, בטח יחסית להיום, על חושות עם חשמל ומזגן היה אפשר רק לפנטז, מלונות היו כמובן, אבל בכמות מועטה ביחס להיצע הקיים היום ועם הרבה פחות רשתות בינלאומיות עם מותג מחייב. אינטרנט אלחוטי? כרטיס סים? נו באמת…אבל האווירה, אוי האווירה. לרדת לסיני היה אומר להתנתק לחלוטין מהעולם החיצון, לרדת לפחות שתי אוקטבות למטה ולהזיז את המתג הפנימי שלנו למצב "רגוע" לפחות עד החזרה לכיוון טאבה. אז נכון, העולם מתקדם, ואיתו גם סיני והחופשות בה. אבל נוסטלגיה היא עדיין מצרך שנחמד להחזיק בו מידי פעם, ולו רק לשם הזיכרון הנעים והתחושות שהוא מעביר בגוף.
אוהבי סיני – החלום ושברו
עד שנת 2004 הכל התנהל, פחות או יותר, על מי מנוחות. התנאים אכן הלכו והשתפרו, אוהבי סיני (או, אם תרצו, "אנשי סיני") נסעו אליה שוב ושוב, מידי פעם הצטרפו אליהם חברים וחברות שנחלקו לשתי קבוצות עיקריות: אלה שהתאהבו על המקום והפכו לאוהבי סיני בעצמם, ואלה ש"לא הבינו על מה כל הרעש" כי "אין פה שוב דבר לעשות חוץ מלשבת על החוף כל היום". ברור שהסברנו להם שזה כל הרעיון. לא תמיד עבד.
אלא שבשנת 2004 נפל דבר, ולא ממש לצד הנכון – הפיגוע הכפול בטאבה ובראס א-שטן טרף את הקלפים והעלה את סיני לראשונה על מפת אזהרות המסע של משרד החוץ. המצרים הבינו שהתיירות אליהם עלולה להיפגע אנושות והאיצו את בנייתו של מתחם תיירות ענק שנפתח כשנה לאחר מכן. אתם מכירים אותו בשם טאבה הייטס. אבל כאילו שלא הספיקו ההתראות של המטה ללוחמה בטרור, ועוד לפני שאפשר היה בכלל למדוד את ההשפעה של פתיחת מתחם המלונות החדש, ב-2011 הגיע האביב הערבי, הפיל את שלטון מובארכ וחוסר הוודאות ששרר במצרים כולה הפך לכאוס שהרחיק עוד יותר את התיירים, מישראל ומהעולם בכלל, ממצרים.
הציניקנים יספרו שהפיגועים סיננו את אוהבי סיני האמיתיים מאלה המתחזים שהפסיקו להגיע, אבל סיני כמובן לא שייכת לאף אחד מאיתנו וכל מי שנוסע אליה צריך להרגיש בטוח ונעים, אחרת יצא שכרו בהפסדו. כך או כך, תקופת השפל בתיירות לסיני נמשכה לא מעט זמן. אוהבות ואוהבי סיני, ייאמר לזכותם, נשארו נאמנים אליה תמיד. לא משנה מה אמר להם משרד החוץ או איך קוראים לראש הממשלה המצרי, הם המשיכו לפקוד את החופים המוזהבים, לבקר את החברים המקומיים, לצלול אל שמורות האלמוגים היפהפיות ולאכול מקלובה ביום שישי בערב. התראות יש גם בישראל, ודאי אמרו לעצמם, ואם כבר יקרה משהו, עדיף שזה יהיה במקום שאנחנו אוהבים ובמצב תודעתי של שלווה.
בין אם זה באמת מה שהם סיפרו לעצמם, ובין אם רק שידרו החוצה ביטחון עצמי מופרז, חלפו לא מעט שנים עד שהחלון שמשקיף מישראל על סיני נפתח שוב לרווחה. אחרי שרבנו עם הטורקים, חרשנו את בורגס, שחינו מסביב לרודוס ומיצינו את קפריסין, נגמרו לנו האפשרויות לחופשה זולה יחסית וקרובה לבית, ונראה היה שזה זמן לא רע לקפוץ לבקר במקומות שכבר כמעט שכחנו את מבטאים נכון את שמם. וראו זה פלא – המקומות, החופים, האנשים והנוף נשארו בדיוק באותו מקום. זה רק הגעגוע שהלך והתגבר. הטפטופים בחזרה לחצי האי סיני החלו בסביבות קיץ 2014. כמובן שגם לפני כן, ולאורך כל התקופה, חצו מטילים את מעבר גבול טאבה מצפון לדרום, אבל המספרים לא היו משמעותיים בעליל.
פריחה מחודשת
במשך שנתיים בערך גיששו הישראלים את דרכם בחזרה לסיני, בדקו שהכל במקום, שהמוניות עדיין בלי מזגן ושהים האדום עדיין כחול. הסיפורים עבור מפה לאוזן ומאב לבנו כמו תורה שבעל פה, עד שבקיץ 2016 אפשר כבר היה לבשר לאומה באופן רשמי: הישראלים חזרו לסיני! הטפטוף הפך לנהירה המונית, חופשות נסגרו חודשיים מראש, חושות חדשות הוקמו כפטריות לאחר הגשם, המלונות התמלאו והמצרים אפילו שיפצו את מסוף הגבול ושדרגו את הכביש שיוצא ממנו. פתאום סיני הפכה לאייטם במהדורת החדשות, וכל מי שהיה לו מה לומר מצא איזה מיקרופון באיזה ערוץ ופרש את משנתו המלומדת. אפילו חתונה בסיני הפכה פתאום לרעיון הגיוני וישים, שזוגות רבים הולכים עליו.
זה כמובן חשף את חצי האי להרבה מאוד אנשים שאולי ידעו על קיומו אבל לא ראו בו מעולם יעד לגיטימי לחופשה, ושלח אותם היישר לגוגל כדי למצוא עוד קצת מידע על המקום המסתורי הזה. דבר הוביל לדבר והמספרים אומרים הכל – באותו הקיץ נרשם זינוק של מעל ל-50% בתיירות הנכנסת לסיני מישראל, ביחס לקיץ שלפניו.
בשנתיים האחרונות אפשר לומר שהתיירות לסיני לא רק חזרה לעצמה, אלא אף המציאה את עצמה מחדש. כמו כל מהפכה במאה ה-21 גם זו מצאה את עצמה לא רק בשטח אלא גם ברשת. אוהבי סיני הפכו לקהילה אחת גדולה שנמצאת כאן באתר שאתם קוראים עכשיו, בפייסבוק ובכלל ברחבי האינטרנט. שטף המטיילים הביא איתו גם שטף של מידע, ובעידן המודרני אחד הדברים הכי פשוטים לביצוע הוא שיתוף מידע בעזרת חכמת ההמונים.
בצד השמחה והאופטימיות על הפריחה המחודשת של סיני, יש כמובן גם מחיר שצריך לשלם, בין אם זה המחיר במלוא מובן המילה – כלומר זה שאנחנו משלמים – שפעם היה נמוך מאוד והיום עלה במקצת (או בהרבה בתקופות עמוסות מאוד כמו חגים וחופשת הקיץ), ובין אם בתורים ממושכים במעבר הגבול או בחופים מלאים עד אפס מקום במקומות שבעבר היו ריקים מאדם. כך או כך, אווירת סיני לא באמת נפגעה וכמעט כל מי שחווה את סיני, גם בחול המועד או בסוף אוגוסט, חזר מאוהב ופתח מיד לוח שנה כדי למצוא תאריכים לחופשה הבאה שלו.
מה צופן העתיד לאוהבי סיני?
במאה ה-21 כאמור כבר אי אפשר לשמור סודות. גם מקומות שהיו בעבר נסתרים מן העין ופחות מוכרים לקהל הישראלי הפכו פופולריים ואהובים, כמו הלגונה הכחולה או ראס אבו גלום. אתרי צלילה נסתרים כמו "שלוש הבריכות" בדהב או מלונות שנמצאים רחוק יותר מקו טאבה-נואיבה התחילו לקבל הכרה והמלצות (או דיס-המלצות…) ובאופן כללי המודעות לאפשרויות השונות שסיני מציעה הולכת ועולה משנה לשנה.
בסיני עצמה כמובן גם ערים לתהליך ומן הסתם שמחים עליו לא פחות מאיתנו. כאשר המספרים מדברים על יותר מ-300 אלף תיירים מישראל בכל שנה ברור שלא כולם מחפשים את אותו הדבר, ולכן המקומיים מבצעים גם התאמות לקהלים החדשים שמגיעים לנפוש בסיני. למשל קמפים שמציעים חדרי אירוח ברמה גבוהה יותר מחושות אבל קצת פחות ממלונות, וילות לאירוח כפרי בסגנון צימרים שצצות לאורך רצועת החוף של סיני, חופים שמותאמים יותר לילדים ומשפחות, נותני שירות דוברי עברית ואפילו ניסיון לשמור על מידה כלשהי של כשרות במקומות מסוימים.
אזהרת מסע או לא – סיני הפכה מעוד יעד תיירותי לכזה שמדברים עליו, שנמצא בכותרות ומעורר בנו את יצר הסקרנות. לא רק החופים ואתרי הצלילה חזרו להיות פופולריים, אלא גם מסלולי הטיולים בהרים. אתרים כמו מנזר סנטה קתרינה המפורסם ושבילי הטיולים חזרו להרגיש את רגלי המטיילים והמדריכים המקומיים מספרים על קבוצות רבות שמגיעות מישראל, עם או בלי מדריך ישראלי חובב סיני, כדי לחוות לפחות פעם בחיים את הזריחה מעל ההר הגבוה או ג'בל אום שומר (מומלץ, אגב), בטרק של כמה שעות או של כמה ימים.
אגב אזהרת מסע, בחודש אוגוסט 2021 החליטו (סוף סוף!) במטה לביטחון לאומי ליישר קו עם מדינות העולם ולהפריד בין צפון סיני לבין דרום סיני, שני אזורים שרמת האיום בהם שונה בתכלית. אזהרת המסע לדרום סיני ירדה לדרגה 3 בלבד, מה שוודאי לא יזיק לעסקי התיירות.
בין אם זו אווירת סיני המיוחדת ובין אם האינטרס הוא כלכלי-מסחרי נטו, נראה שהסינרגיה הזו עובדת. הישראלים אוהבים את סיני, וסיני מחזירה להם אהבה מלא החופן. פה ושם מתמקחים על המחיר, ברור שיש מקרים של לקוחות לא מרוצים או חוויות פחות נעימות, אבל אם נשווה אותה למקומות אחרים שאנחנו יוצאים לנפוש בהם – בארץ ובעולם – סיני היא בחירה מוצלחת מאוד ובהחלט עומדת בהצלחה רבה באחד הפרמטרים הכי חשובים בכל דבר שאנחנו מוציאים עליו כסף: תמורה למחיר.
ואוהבי סיני? הם כאמור תמיד היו שם. לבד, עם בת או בן הזוג, עם חברים או עם המשפחה. הפלטפורמות החדשות רק משכללות את השיטה ומסייעות לנו להפיץ את הבשורה. קהילה חדשה הולכת ומתגבשת, באמצעותה מקודמות יוזמות שונות כמו נסיעות משותפות, טיולים משותפים, סדנאות, פעילויות, בילויים, ספורט ימי ועוד לא מעט אפשרויות שאולי היו שם תמיד אבל היום הפכו לזמינות ונגישות מאי פעם. והחלק הכי יפה בכל הסיפור הזה הוא שההתקדמות הזו לא באמת הופכת את סיני למה שהיא לא. נכון, יש מלונות בטאבה שכבר משמיעים מוזיקה בעברית ליד הבריכה כשהמלון מלא בתיירים מישראל, אבל להוציא מקרים באמת חריגים, סיני היתה ונשארה החוויה הטובה ביותר שאפשר לבקש לעצמנו לחופשה קרובה, ספונטנית, שלווה וכזו שמעניקה תמורה מלאה לכסף שלנו. כל עוד הזריחות תמשכנה להיות צבעוניות ועוצרות נשימה, המארחים יחייכו אלינו בחצי עברית וחצי ערבית וארוחת הבוקר תמשיך להגיע בצהריים – נדע שהכל בסדר ואין לאוהבי סיני כל סיבה לדאגה.
