מסיני תיפתח הטובה

נוכחותם סיקרנה והפחידה אותי בבת אחת. רציתי לדעת הכל על מקום מגוריהם, על איך שהם גדלו, על הדעות שלהם בנוגע לעולם בו אנחנו חיים, אך לא העזתי לפתוח בשיחה. הבחור המצרי המגניב שוחח עם הנהג שלנו בערבית. הם היו מאד קרובים אחד לשני, דיברנו בקול נמוך תוך כדי שהמצרי גלגל סיגריה. רק טיפש היה יכול שלא להבין על מה הדיבור 

המצרי העביר את הסיגריה לנהג שלנו. הנהג לקח שאכטה, ואז העביר אותה לישראלי שישב לידו. הסיגריה הועברה גם בין שאר הישראלים בסביבה הקרובה…והיו המון. לפתע, אותו בחור מצרי הוציא מצלמה וביקש מאיתנו להצטופף לסלפי. הצטלמנו יחד, עם המון חיוכים למצלמה. אחד מהישראלים ביקש מצית, ואותו בחור לא היסס לשלוף את שלו ולהביא לו אותה.

רגע לפני שעצרנו, שמעתי את הישראלי פונה אליו. האנגלית של המצרי הייתה רהוטה ונקייה מכל מבטא בעת שהם דיברו. "אתה יודע", שמעתי את הישראלי אומר במעומעם במבטא כבד 'משלנו', "סיני היא מקום אדיר. מצרים נפלאה, אבל הממשלה שלנו כל כך…", הוא לא מצא לרגע את המילה. "כל כך מניעה אותנו שלא להגיע לכאן".

המצרי המגניב הסתכל לו בעיניים ופלט בפשטות: "Fuck them", נתן לו כיף סחבקי ומן חיבוק גברי שכזה. השיחה הייתה חייבת להיגמר, הגענו כבר לחוף וכולם מיהרו לרדת ולהמשיך בטיול.

וחשבתי לעצמי שהם בדיוק כמונו, אין הבדל. תוך רבע שעה התחברנו, תחת כיפת המנטליות "מה ששלי – שלך", ששייכת לשני העמים. הם לא שונים מאיתנו בכלל – גם הם לא תמיד מאמינים לממשל, גם הם שואפים לחשוב עצמאית ורוצים להכיר אנשים מרקע שונה. יש להם דעות משלהם, והם בטח לא מאמינים לכל מה שהם רואים בחדשות. אם רק היינו ממשיכים להפליג, עוד רבע שעה, עוד חצי שעה, היינו מגלים שבכלל אין "הם" ו"אנחנו": היינו מדברים שיחות עמוקות על החיים, ולא על פוליטיקה. היינו מגלים כמה נושאי שיחה משותפים יש לנו, מחליפים מספרים, ומבטיחים לבוא לבקר בקהיר ובתל אביב. היינו יכולים, אבל הזמן היה קצוב.

היה עלינו לחזור לחוף והחיים היו צריכים להמשיך, כמו גם הנסיעה שתיקח אותנו רחוק אחד מהשני אלפי קילומטרים, מעבר לגבול תחום במפת כדור הארץ, למקום בו כל אחד מאיתנו ימשיך להקשיב לרדיו, לצפות בחדשות בטלוויזיה ולתהות, מה היה קורה אם…