ולא, לא מדובר רק על היותן של השתיים חצי אי. כל חובב סיני שהיה פעם בהודו (וההיפך) יודע לספר כי יש יותר משניים או שלושה קווי דימיון בין המקומות הקסומים הללו. וכן, כן מדובר בעיקר על המגנט שמושך אותנו לשם פעם אחר פעם.
החשק לחזור
הבנתם את זה כבר מהכותרת, אבל כדי להבין את זה עד הסוף צריך פשוט לנסוע. אחרי שעוברים את הגבול לסיני, ומגלים שיש לנו פה בחצר האחורית עולם ומלואו שעובד בשתי אוקטבות נמוך יותר, החזרה לקצב החיים הישראלי הופכת קשה יותר ככל שהחופשה ארוכה יותר. עכשיו תחשבו שלטיול בהודו לא נוסעים בדרך כלל לפחות משלושה שבועות והשהניתוק מישראל הוא הרבה יותר גדול, גם משום המרחק אבל בעיקר משום שמי יכול לחשוב על ישראל מול חוף הים בגואה?
מירוץ החיים שלנו לא תמיד מאפשר לנו פשוט לקנות כרטיס ולנסוע לחודש בהודו מתי שבא לנו, אבל בכל מי שנסע לשם לפחות פעם אחת מקונן באופן תמידי החשק לחזור – תמיד יש עוד מקום שלא ראינו, עוד עיר לבקר בה, עוד מנהג מקומי ללמוד. בשנים האחרונות יותר ויותר ישראלים וישראליות מגלים שבמרחק כמה שעות נסיעה מכאן אפשר למצוא את אותן התחושות ואותה האווירה, רק בשפה שונה. סיני חזרה כדי להזכיר לנו שכדי למצוא קצת שלווה אין צורך לטוס שבע שעות. לפעמים גם נסיעה של שלוש שעות יכולה להספיק.
הקצב
יש ויכוח עתיק יומין בין המטיילים איזו יחידת זמן ארוכה יותר – "זמן סיני" או "זמן הודו"? בעוד שבסיני מקובל להזמין ארוחת בוקר בבוקר מתוך הנחה שהיא תהיה מוכנה בצהריים, בהודו מקובל לרכוש כרטיס נסיעה לרכבת מבלי לדעת אם היא אי פעם מתכוונת באמת לעזוב את הרציף. הזמן הוא מושג מאוד נזיל בשני חצאי האי הללו, והוא מאוד תלוי במי שנוקב בו. המלצר במסעדה שיחייך חיוך מזוייף כל עשר דקות וישכנע אתכם שהמנה שלכם "כבר יוצאת", הפקיד בגסט-האוס שיהנהן בנחמדות כשתבקשו להחליף חדר אבל לא באמת יעשה את זה (אם כי יש מצב שהוא פשוט לא הבין מה ביקשתם), הנהג, שלא משנה לאן תבקשו ממנו להגיע, יסע רק בדרך האחת שהוא מכיר או הרוכלים בשוק שילכו לחפש לכם את השרוואל בצבע שביקשתם ולעולם לא יחזרו.
ויכול להיות שאנחנו המשוגעים. שאנחנו לא מבינים שלרדוף אחרי הזנב של עצמנו ומידי פעם לצאת להפסקה, זאת לא הדרך הנכונה. יכול להיות שהנפש שלנו, שלהזכירכם היא אורחת במקום הזה, לא נועדה למרדפים חסרי תכלית אחרי אמצעים שיסייעו לנו לשכלל את המרדפים חסרי התכלית. יכול להיות שגם בסיני וגם בהודו מבינים משהו שאנחנו לא?
אהבה
תחושות. אלה לא ממש חוויות, אלה הן תחושות. כך אפשר לסכם עשרה ימים בסיני, כמו גם שלושים ימים בהודו. אלו ימים שבהם עוברים לך בגוף בעיקר תחושות – התרגשות על כל מקום חדש שאתה מגלה, פליאה על איך לא מצאת את הזמן להגיע לכאן הרבה קודם, השתוממות על איך אפשר להרוויח עם מחירים כאלה זולים (ותמיהה על המחירים שאנחנו משלמים בארץ ומה זה אומר על מי שגובה אותם), אושר כאשר רואים את השמש יורדת בצבע אדום עז אל מעבר לאופק, שכרון חושים כשיורדים אל מתחת למים או משייטים על פניהם ומגלים שם עולם ומלואו, שלוות נפש בזמן ששוכבים בין מים לשמים ונהנים מהשמש היוקדת ובעיקר התאהבות. התאהבות ביכולת להתאהב ולהבין שמה שאנחנו חשים כעת הוא לא חלום, אלא המציאות בהווייתה. כן, גם מסיני וגם מהודו חוזרים מאוהבים. לא רק בנופים, בתרבות ובאווירה, אלא גם ביכולת שלנו להתאהב שמשתכללת ככל שהטיול שלנו מתארך.
"הכל בסדר"
הכל בסדר. גם בסיני וגם בהודו תמיד הכל בסדר.
כן, כן, אח שלי. תבוא, הכל בסדר. הכל שקט ואין זכר לדעא"ש, הכנסת האורחים נהדרת ואצלנו הכל אחלה מן אחלה. התה עוד רגע מוכן והמדורה כבר דולקת, רק מחכים לך שתבוא יא-זלאמה. איפה אתם הישראלים, הרבה זמן לא הייתם אצלנו. הפחידו אתכם עם כל הפיגועים, אבל אצלנו הכל בסדר. הנה, אתם רואים – יש שקט, חול נעים, בריזה מהים ודגים כל יום טרי-טרי. אפשר לקחת שנורקל ולצלול או סתם לשכב מול הים, לעשן ולנוח. כשתרצה ללכת הביתה, נסדר לך נהג שייקח אותך ספיישל, אין מה לדאוג. רק תגיד לנו איזה יום-יומיים קודם. לא, לא. אין בעיה. פשוט שנוכל להספיק להתארגן. הכל בסדר.
אברית'ינג איז אולרייט, מיי פרינד. אברית'ינג איז אוקיי. סב קוץ' מילגה. הכל אפשרי והכל יכול להיות. יכול להיות שהתיק שלך ילך לאיבוד בנמל התעופה, יכול להיות שהחדר שהזמנת לא יהיה פנוי כי מישהו הגיע לפניך ולקח אותו, יכול להיות שתשב במסעדה שעתיים בלי שאף אחד יסתכל עליך, יכול להיות אפילו שיסגרו את המסעדה כשאתה בתוכה. אף פעם אין לדעת מה יוליד יום כשאתה בהודו. השמש יכולה לזרוח בלילה ולשקוע ביום.
אבל הכל בסדר. באמת שהכל בסדר.
אפילוג
"אני לא מכיר את העולם שאתה מדבר עליו. שום ארץ לא שייכת לי, ובגלל זה אני יכול לאהוב את הודו ואת באדולינה ואת ישראל באותה מידה, תלוי איפה אני. אני לא צריך תעודת בעלות, אף אחד לא צריך. אנחנו באים לעולם הזה בלי כלום, בלי שערות ושיניים, וככה גם נצא מכאן, אנחנו זוכים לביקור בלונה-פארק, ואנחנו מוזמנים להנות מכל המתקנים, או להדבק רק למתקן אחד, אבל שום דבר כאן לא נועד להיות רכוש. רק הלוואה."
(גבי ניצן/באדולינה)
כך, בפסקה אחת, מסכם גבי ניצן את חוויית הודו וסיני כאחת. הספר שממנו נלקחה הפסקה הזו – באדולינה – נכתב רובו ככולו בראס א-שטן, ולמרות שבסוף היום הודו היא הודו וסיני היא סיני, ולכל אחת החבילה שלה על הגב, בא ניצן ומזכיר לנו שעל אף ההבדלים שמייחדים כל מקום בפני עצמו, את השקט, האווירה, המרגוע לנפש, החיוך האינפנטילי על חוף הים והצבעים הנדירים של השקיעות והזריחות אפשר למצוא גם פה וגם שם. ואולי בעצם אפשר למצוא את כל אלה בכל מקום? אולי בעצם הכל נמצא בתוכנו, וסיני או הודו הן רק כלי קיבול? דברו איתי אחרי החופשה הבאה. מצב שתהיה לי תשובה טובה יותר.
