נכתב על ידי: לנה גריגוריאן
בחג סוכות האחרון נסעתי בפעם הראשונה בחיי לסיני. בשעה 15:00, אחרי שארזתי את הדברים שלי, אספתי את חברתי הטובה מביתה ביפו ויצאנו לדרך ברכב. היעד: אילת, מעבר גבול טאבה. הרגשתי שהדרך לאילת הסתיימה יחסית מהר והייתה יחסית קלה, למרות שנהגתי כל הדרך בלי החלפה אבל עם הפסקות התרעננות קצרות. בשעה 20:30 החנינו את הרכב בחניון הפירטי עם השלט המטעה שליד הגבול וב-21:00, אחרי ששילמנו את אגרת הכניסה מהארץ למצרים היינו בצד המצרי. חברתי למסע הייתה בסיני כבר עשר פעמים. היא נוסעת לשם מדי שנה מאז גיל 20. בפעם האחרונה שלה היא נפצעה ברגלה ודייג בדואי, שיערו ארוך, שזוף מאוד, אתלטי, כבן 60, טיפל בה וחבש את הפצע וגם הזמין אותה ואת בן הזוג שלה לארוחת דגים שהוא מבשל. היא ספרה לי שהוא שף שנוסע די הרבה ברחבי אירופה וכיום הוא נמצא בסיני, מפליג עם סירתו הקטנה בין חופיה השונים, דג למחייתו ואם מבקשים ממנו אז הוא יכול להכין ארוחה מפנקת. מצויידת בוואטס-אפ של הדייג ארוך השיער, היא ארגנה לנו מונית שתיקח אותנו אל החוף שבו הוא משתכן, כי לדבריה, לאן שהוא הולך, היא הולכת. מצאנו את הנהג שלנו אחרי כמה רגעים, הוא היה מעט צולע, הסיע אותנו לאזור החושות וגם דאג לנו להסדרת הכניסה למצרים בתחילת הנסיעה ביציאה ממתחם הגבול, הכוללים תשלום של אגרת כניסה למצריים בסך של 400 לירות מצריות, ובדיקת דרכונים.
הנסיעה הייתה בחושך, על כביש כמעט ריק, משהו שיתגלה לי בהמשך כאופייני לכבישי סיני או יותר נכון לומר לכביש "חוצה" סיני המרכזי, שמחולק לכמה מקטעים בהתאם לערים הגדולות שהוא חוצה. אחרי שעה הגענו לקאמפ "אואזיס". שילמנו לנהג המונית, שתחילה שאל אותנו האם יש לנו שקלים, בלירות מצריות. חברתי הזהירה אותי שהנהגים אוהבים שקלים כי יש לשקל ערך גבוה יותר והם רוצים יותר שקלים בכיסים, אך היא הציעה שנשלם רק בלירה מצרית גם אם מתעקשים איתנו. עמדתי עם התיקים בעת שבעל המקום הראה לה כמה חושות, אבל אף אחת מהחושות לא הייתה "על הים", כפי שרצתה. היה מבחר של חושות בגדלים שונים: חושה ליחיד או חושה לזוג, חושה מענפים של עץ הדקל וחושה בנויה עם מלט, ואפילו חושה עם מזגן. אנחנו סגרנו על חושה יחסית קרובה לקו הים עם מאוורר. כולן נמצאות על החוף כמובן, אבל אפשר לדייק באיכות ורמת הלינה שלנו בעיקר כאשר הדבר הראשון שנראה כשנצא מהחושה יהיה ים. בדרך לחושה הטבח הראשי שאל אותי האם אנחנו רוצות לאכול ואחרי שעניתי שכן, כעבור זמן מה הוגש לנו מגש עם אוכל טעים, מקומי, היישר לזולה שנמצאת על חוף הים ופנינו לאופק. התיישבנו ואכלנו בחברתם של זוג בגילנו שציידו אותנו בטיפים וחוויות מהימים האחרונים, והנעימו מאוד את האווירה. אחרי הארוחה פתחנו יין רוזה שקנינו בדיוטי פרי וחלקנו עם הנוכחים בזולה, בעודנו אוכלים באגט מצוין.
רק בבוקר למחרת תפסתי כמה יפה הים האדום בחוף שלנו, והמשכתי להתפעל מיופי החופים לאורך כל הטיול. המים בצבעי טורקיז, עם כתמים חומים שמעידים על שוניות אלמוגים. חופים נקיים, המים צלולים ושקופים, ממש כמו החופים האקזוטים שאפשר למצוא באיים המלדיבים, בתאילנד או בהוואי. כל אלו במרחק 6 שעות נסיעה מהבית שלי בתל אביב.
קמתי ביקיצה טבעית בשעה 06:30, קרני השמש נכנסו מעט לחושה מבעד לענפי עץ הדקל והרגשתי רעננה, מוכנה להתחיל את היום הזה. מד האנרגיה שלי היה מלא, ממש כמו אצל הדמויות מהמשחקים של פעם בהם הדמות שלך נשלחת לשינה ומתעוררת כשמד האנרגיה שלה מלא. יצאתי מהחושה ופגש אותי גבר בדואי כבן 65 עם שתי כוסות קפה ביד, נס ושחור ושאל אותי האם אני רוצה קפה, הנהנתי בשמחה. בזמן שאני יושבת איתו בזולה, מזרן וכריות מכוסים שטיח בדים נשען על גזע עץ דקל, כשני מטר מקו המים, מתברר לי כי זהו בעל החושות, הבעלים של ה"אואזיס". הוא סיפר לי בעברית על חייו בישראל לאורך תקופה די ארוכה של כ-18 שנים, העבודה בתל אביב, ובהמשך המעבר לסיני שלו ושל בניו. שאלתי אותו האם הוא מפחד מהתרחשויות בצפון סיני. לפני הנסיעה קראתי כמה כתבות על סיני על הימצאותו של ארגון טרור בצפון סיני, ליד הגבול עם עזה, וכל מיני התרחשויות אחרות כמו הפיגוע בטאבה והפעילות של האחים המוסלמים. בעל המקום אמר לי בלב שלם שהוא לא מוכן לתת לפחד לגור בגוף שלו, הוא אמר שמה שיהיה יהיה – מכתוב, הכל כתוב מלמעלה. "אדם יכול ללכת לשירותים ולהחליק על השטיח וליפול, מכתוב". הסתכלתי עליו והשלכתי את הפחד שלי לים באותו הרגע, עד הפעם הבאה.
באותו הבוקר פגשתי ישראלים אחרים שישבו בזולה מוצלת, עם סככה. אלו אנשים מבוגרים עם ילדים, כאלו שהגיעו עם כל המשפחה או חלקה. תהיתי לגבי זה שאנשים עם עבודה מסודרת וראש על הכתפיים, בין אם מורים או אנשי מפתח בארגונים שונים בארץ, אנשים שחיים אורח חיים בורגני למדי, מגיעים לסיני לחופשה על אף האיומים. אחרי מספר שעות, בעוד חברתי ואני ישבנו לארוחת בוקר מפנקת באזור האכילה של החושות ותכננו את היום שלנו, רכב עם תיירים חדשים הגיע לחושה והתחלנו לדבר עם בחור עם שיער פרוע, שבהמשך הצטרף אלינו לחלק מהמסע.
בהמשך היום אני וחבורת הישראלים, המשפחות, שפגשתי קודם, יצאנו לטיול אל מקום שנקרא "ואדי וויש-וואשי". לוואדי נוסעים על טנדר 4X4, כאשר 11 אנשים יושבים בגב הטנדר ועוד שניים במושבי הנסיעה הקדמיים. נסענו בדרך מטלטלת אל היעד שלנו, 13 ישראלים, מדריך בדואי ונהג, בעל החושות. אחרי הליכה של כ-20 דקות בהרים, הכוללת עליות וירידות מאתגרות הגענו לגב מים מקסים, בין ההרים בגובה מקסימלי של כ-4 מטרים, שאפשר לקפוץ לתוכו מהסלעים המקיפים אותו. במהלך הנסיעה וההליכה בהרים לא הפסקתי להסתכל לצדדים ועל פסגות ההרים ולבדוק האם אין איזה סמוראי שמחכה לנו. לא היה אף סמוראי.
אחרי יומיים של רביצה בחושה, צלילה עם שנורקל במים הרדודים, שייק מנגו טעים, והנס קפה הכי טעים ששתיתי אי פעם, המשכנו הלאה, חברתי, הבחור עם השיער הפרוע ואני, אל היעד הבא שלנו: "הלגונה הכחולה". אחרי ששילמנו סכום מופקע של 1,800 לירות לשלושתנו לנסיעה של כשעתיים, מה שבהמשך התברר כעמלה שנגבתה בחוצפה רבה על ידי בעל החושות, ואחרי שהחלפנו רכב פרטי לרכב שטח עם נהג חדש, הגענו. מקום דרומי יותר וחלומי עוד יותר, הלגונה הכחולה. חברתי הייתה בלגונה בפעם האחרונה שלה בסיני והציעה שניסע לשם או לראס אבו גלום, שבהם חופים עוד יותר יפים מהאזור הקודם. כשהתמקמנו בלגונה, והפעם עם חושה על הים, נסענו עם הנהג החדש שלנו, לראס אבו גלום, שם התמקם החבר החדש שלנו עם השיער הפרוע, ומאז נפרדו דרכינו. למעשה, תמורת הסכום ששילמנו בעבור כל הנסיעה, הסיע אותנו הנהג השני כל היום הזה, בין הלגונה לראס אבו-גלום וחזרה והיה נינוח ומצויד ב"זמן סיני".
בראס אבו גלום יש שוניות אלמוגים יפות וגדולות וזהו אחד האזורים המומלצים לשנרקל בהם. זו הייתה הפעם השנייה שעשיתי שנורקל, וכשנכסנו למים, ניסיתי להתקדם בקצב של חברתי לעבר שוניות אלמוגים בעומק רב יותר, אך נמלאתי פחד ברגע שראיתי בור נפער מתחת לרגליי ומהר מאוד הסתובבתי בחזרה. מחפשת נקודה שאוכל לעמוד בה, האלמוגים שמתחתי היו הדבר היחיד שיכולתי לנסות לעמוד עליהם, חלקים וקמורים, לקח לי זמן להתייצב, נאבקת גם ברגשות האשם על הפגיעה האפשרית בהם. תיירים שראו אותי נראו מודאגים ולקחתי נשימה עמוקה. באותו הרגע הבנתי שלצלול בדהב, במקום מאוד מפורסם שנקרא ה"בלו הול" בטח בלתי אפשרי בעבורי בשלב זה. עם הזמן הפחד הזה מ"עמקים מודעים" נחלש והצלילה שלי השתפרה.
הלגונה הוא חוף עם רוחות רבות, ומהווה מקום לספורט ימי, בעיקר קייטסרפינג ו-ווינדסרפינג. פגשתי שם קבוצה של קייט סרפרים מישראל שעבורם תנאי הרוח בלגונה ולשון הים שלה מהווים פלטפורמה מושלמת לגלישה, דברים שהם לא רואים לעיתים תכופות בישראל. הגולשים בילו בים בגלישה שעות ארוכות, מהבוקר ועד שעות השקיעה. בערב הם התקבצו בחבורה, ניגנו על גיטרה עם זמרת הבית ומצאנו את עצמנו בג'אם תוסס של ישראלים ובדואים, המלווה בשתיית תה וסחלב הבית.
העיר הבאה בטיול שלנו היתה שארם א-שייח'. שארם היא עיר תיירותית עמוסת בתי מלון, או יותר נכון אתרי נופש (resorts) ענקיים. אתר הנופש שאנחנו שהינו בו, היה שילוב של שני בתי מלון שהתמזגו, וכעת מדובר על מתחם בסדר גודל של אוניברסיטת תל אביב לפחות. מלון ישן יותר עם יציאה לחוף פרטי ומלון חדש יותר משולב עם פארק מים עם מגלשות בכל מיני גדלים. שארם עיר ענקית אך רובה ריקה מאדם. בנסיעה ברחובות העיר כמעט ולא רואים אנשים מקומיים הולכים ברחובות. הכבישים גדולים ומנוכרים.
בערב ההגעה שלנו יצאנו למתחם הנעמה-ביי, שם יש שוק רחוב גדול ומקומות בילוי בדמות בתי קפה וגם כמה מועדונים שהכניסה לרובם עולה כסף. ליד כל חנות עומד רוכל ומנסה לנחש מאיזו מדינה הגענו. זה מתחיל בשלום באחת מהשפות הרווחות בעיר, איטלקית או רוסית וממשיך בניחושים, האם אתן איטלקיות? אוקראיניות? הדבר הראשון שעניין את המוכרים היה ארץ המוצא שלנו, הרבה לפני ששאלו אותנו לשמנו. בתוך המתחם היה לי מאוד חשוב לשמור על כללי זהירות ולדבר באנגלית. חברתי לא אוהבת לתת דין וחשבון לאף אחד ואם לא הייתי עוצרת בעדה בטח עוד הייתה מספרת לכולם שאנחנו מישראל, מזכה אותנו בתשומת לב גבוהה יותר ועניין רב. אני מנוסה מגיל צעיר בנסיעות עם קבוצות, זכרתי שיש כמה כללי זהירות של התנהגות ישראלים בחו"ל. למשל, להימנע מסממנים של ישראליות, כמו לא ללבוש חולצה עם כיתוב בעברית או מגן דוד, ובטח לא לדבר בעברית. מצאתי את עצמי עונה לה באנגלית מרוב תחושת לחץ זוכה למענה בעברית של ישראלית גאה, מאתגרת אותי לחשוב שאולי העולם בחוץ לא כל כך איום ונורא כמו שמזהירים אותנו. לבסוף סוכם ששתינו מספרד בתקווה שלא נתקל במוכר ספרדי שיעלה על הכיסוי הרופף שלנו.
בחנות תבלינים ובשמים מקומית, בעל החנות הכיר לנו את סוגי התה וגם נתן לנו כמה מתנות לדרך, עוד קצת מתה אחר וכמה אבני מזל קטנטנות ואבן מינרלית. כל הזמן הזה חברתי מדברת איתי בעברית ואני מהנהנת וממלמלת משהו, ותוהה לעצמי, האם השפה העברית לא נשמעת לו מוכרת? האם מזהה? האם זה נשמע כמו ספרדית? לעיתים אחרי שנשאלתי האם אני מישראל, מיד אחרי שאלו אותי האם אני גרה שם או מתגוררת באופן זמני… האם יש לכך חשיבות? או אז, התוודיתי בשמחה רבה שלמעשה לא נולדתי בישראל, מה שבאמת נכון, ושעליתי מברית המועצות. בדרך חזרה לנעמה-ביי, עצר לנו נהג מונית מצרי וברגע שהבנתי שהוא יודע רוסית, כשהתחלנו לדבר בשפת האם שלי, נמלאתי תחושת רווחה, כאילו הוא עכשיו החבר הכי טוב שלי.
נהגי המוניות בסיני מחפשים נטוורקינג. הם ישמחו להוסיף אותך לוואטס-אפ ואפילו להיות חברים בפייסבוק, הכל על מנת שבפעם הבאה אתקשר אליו והוא יוכל להתפרנס. הנהג שלקח אותנו לנעמה-ביי, הציע שנדבר איתו כעבור שעה, שעתיים, שלוש. נהג אחר נתן לי את מספר הטלפון שלו וביקש שנתקשר לכשנרצה שוב מונית. בכל פעם בחרנו לתפוס מונית חדשה ולא להיות תלויים בנהגים, כך למעשה הבטחנו שאנחנו נהיה אחראיות על הלו"ז שלנו ולא נהיה תלויות בלו"ז של משהו אחר, מה שבדרך כלל גם יוצא זול יותר כספית.
באתר הנופש התרשמנו לטובה מצוות נותני השירות, מניקיון המקום ומשפע האוכל, אולם יכולנו לצפות לאיכות גבוהה יותר שלו, במסעדות השונות שהמתחם מציע. אומר במשפט אחד שבמהלך השנורקל שעשינו בחוף המלון, מדריך הצלילה שבא לעזור לי, ולא נמנע בכלל מלגעת בגב שלי, ואולי בטעות באחוריים, גרם לי לחשוב לרגע מה קורה כאן ולהעלות עוד נקודה מעניינת על התנהלות מדרכי צלילה עם תיירות. ממה שאני ראיתי, מקרי ההטרדה, בין אם הם ברמה מינימלית או לא, נראים די נפוצים בפעילות הזאת.
לאחר השהות בשארם, באתר בסגנון הכל כלול, שהיה חוויה מתקנת ביותר לרביצה בחופי סיני והשינה בחושות, יצאנו לדרכינו לעבר גבול ישראל. יצאנו בשעת הצ'ק אאוט ולקחנו מונית לתחנת האוטובוסים המרכזית בשארם, אך שם הבנו שהאוטובוס הקרוב ביותר מיועד להגיע רק כעבור שעתיים. החלטנו שאנחנו לא רוצות לחכות בתחנה כמעט ריקה שיש בה בעיקר כמה גברים מצריים ונהג המונית הסכים לקחת אותנו עד לטאבה בתשלום הוגן. תשלום הוגן לפי החישוב שלנו הוא 50 ש"ח לשעת נסיעה לאדם במונית. חברתי אמרה שיש לה תחושה טובה בקשר לזה ואני סמכתי עליה ועל הניסיון שלה בסיני. בעודי יושבת על קוצים דמיוניים במושב האחורי של המונית ורואה כיצד נהג המונית הצעיר בוחן את רגליה החשופות, אני תוהה מאיזה כיוון באם אצטרך אעשה לו אמריקנה, קימורה או חניקה אחורית, ופוטרת בין רגע את המחשבות הטורדניות האלו. השירים של איימי וויינהאוס מתנגנים ועוטפים את כל הרכב ובהמשך שירים מצריים משמחים. מעת לעת נתבקשנו לעצור ולהציג את הדרכונים שלנו בנקודות מעבר בין ערים מרכזיות. כל פעם שהנהג אמר שהוא לוקח ישראליות השוטרים חייכו בחביבות והמשכנו לנסוע.
הישראלים הם הפרנסה העיקרית של בעלי החושות ויש להם אינטרס חזק שהכל יהיה בסדר ושהישראלים ימשיכו להגיע. חלק מהמצרים שפגשנו, בעיקר אנשי צוות, אמרו שדווקא היה טוב יותר כאשר ישראל שלטה בסיני, אני מניחה שאולי הם אוהבים להגיד את זה לישראלים כדי לזכות בעוד לקוח מרוצה. אחר אמר לי שבית החולים בימי השליטה הישראלית היה טוב יותר, ואחר סיפר לי שהטיסו את אמו לבית חולים באילת כדי שתלד. אחר אמר שהטיסו אותי לבית חולים בתל אביב.
במהלך הנסיעה הארוכה במונית, הנהג הצעיר הספיק לספר לנו שהוא מקהיר ומגיע לסיני לכמה חודשי עבודה בעונת התיירות, ושבעוד כמה שבועות הוא מתחתן. כשהגענו לטאבה משכנו הרבה תשומת לב כי המונית שייכת לשארם ויש עליה את הסממנים של העיר הרחוקה. נהג המונית הביא אותנו ממש עד הגבול, הודנו לו, שילמנו ועברנו את הגבול הביתה.
בשבוע הראשון לאחר חזרתי לארץ, לא ידעתי מה אני רוצה יותר: להגן על עצמי יותר, לסגור את החלונות והדלתות ולהרגיש את תחושת הביטחון שהייתה לי לפני שיצאתי לטיול, או להיפתח, להמשיך בקבלה של האחר והלא מוכר. לתת לתחושות המטרידות להירגע, לנשום. להבין שלמרות אזהרות המסע, אנחנו חיים בשכנות עם אנשים והם גם בסה"כ רוצים לעשות איתנו עסקים. משהו נפתח אצלי, משהו חדש. למרות החששות והתסריטים שעברו לי בראש שלא היו מביישים אף סרט הוליוודי, הסתכלתי מסביב, בחנתי את הסיטואציה, נשמתי.
*שם המאמר בהשראת ספרו של פרופ' דן אריאלי בתרגום לעברית "לא רציונלי ולא במקרה"
